בבסיס ההרצאה מונחת הטענה כי היצירה התיאטרונית היא סוג של ניסוי מחשבתי באמצעותו, בדומה לניסויים מחשבתיים במדע, לעיתים נבחנות ולעיתים מכוננות התיאוריות שלנו (כצופים) אודות העולם האקטואלי. במובן זה, מוצג המפעל התיאטרוני, בדומה למפעל המדעי, ככלי להרחבת הבנת האדם את עולמו.

כאילוסטרציה לטענה כללית זו, אצביע על אנלוגיה בין קטגוריה מיוחדת של ניסויים מחשבתיים בתחום המדע - אלה המועלים בעתות של משבר במדע – עליה מצביע פילוסוף המדע תומס קון, לבין יצירתו הדרמטית של סמואל בקט. באנליזה שקון מציע, הרחבת הידע הנולדת מהעיסוק בניסויים מחשבתיים אלה, אינה כרוכה רק בחשיפת סתירות בכלי המושגי המשמש את המדענים לפיענוחם, אלא מאירה את הצורך ברוויזיה של כל מערך המושגים שברשותם. כך גם יצירותיו של בקט, שצמחו לאחר מלחמת העולם השנייה, מאירות לצופים את הצורך בהפשטה מתרחבת והולכת של הדרישות המקובלות להבנת העולם (הן הדרמטי והן האקטואלי). 

בהקשר זה אצביע על קירבה רעיונית בין השלכות פילוסופיות של  מכניקת הקוונטים, הקשורות ברעיון אי הוודאות (בתוך פשר קופנהגן), לבין אספקטים שונים של הניסיון האנושי המתוארים ביצירה הדרמטית